בין קרבה לחשיפה: החיים החברתיים במסע הפוריות

ההתמודדות החברתית במסע הפוריות היא אחד האתגרים הפחות מדוברים של טיפולי פוריות.
עבור נשים וזוגות רבים, הקושי לא נשאר רק בחדרי הטיפולים או במרפאה 
אלא ממשיך לאירועים משפחתיים, למפגשים חברתיים, ולתגובות מהסביבה הקרובה.

כבר שנים שאני מלווה נשים וזוגות במסע הפוריות,
ומלמדת בקורסי ליווי פוריות.
ובכל פעם מחדש, כמעט בלי יוצא מן הכלל, קורה אותו הדבר.

כשאנחנו מגיעות לדבר על ההתמודדות החברתית 
נשים שעברו טיפולים לפני שנים, לפעמים לפני עשור ויותר, עוצרות.
משהו בהן נדרך. ואז עולים הזיכרונות.

לא הפרוטוקולים. לא הזריקות.
אלא האנשים. התגובות.
הרגעים הקטנים, שנחרטו הרבה מעבר למה שציפו.

כי את הקושי הפיזי אולי מצליחים לשכוח עם הזמן,
אבל את החוויה החברתית במסע הפוריות
הלב זוכר.

כוונות טובות, חוויה כואבת

ברוב המקרים, הסביבה לא מתכוונת לפגוע.
יש רצון לעודד, לברך, לשאול, להיות חלק.

אבל במסע הפוריות, עצם החשיפה מי יודע, מה יודעים, איך שואלים, מתי מגיבים 
יכולה להפוך לעומס רגשי משמעותי. נשים רבות מתארות תחושה של חיים “בשקיפות”:
שאלות חוזרות, הערות אגבית, מבטים, ברכות, סגולות.
גם כשהן נאמרות מתוך כוונה טובה עלולות להכאיב.

במיוחד במרחבים קהילתיים קרובים:
קיבוץ, מושב, יישוב קטן, חברה דתית.
מקומות שיש בהם חום, קרבה ואכפתיות 
אבל מעט מאוד פרטיות. שם, גם השתיקה מורגשת.
וגם הברכה.

כששמחה הופכת לחשיפה

אחת הדוגמאות שחוזרות לאורך השנים, בצורות שונות,
קשורה דווקא לטקסים שמחים.

זכור לי סיפורה של אישה יקרה שסיפרה שבקהילה שלה נהגו לבקש ממנה, שוב ושוב,
למסור תינוק בברית  “כסגולה”.
תמיד בירכו אותה. תמיד התכוונו לטוב. ותמיד כולם ידעו.

היא עמדה שם, ברית אחר ברית, מחזיקה תינוק שלא שלה,
מחייכת, מנסה להיות בסדר.
ובפנים  משהו התכווץ. כי בתוך הברכה הייתה גם תזכורת.
ובתוך הסגולה  היתה חשיפה למצבה.
ומבלי שנשאלה, היא מצאה את עצמה במעמד
שדרש ממנה להיות חזקה דווקא ברגע שבו הייתה פגיעה.

זה לא סיפור אחד., ולא של אישה אחת.
זה סיפור שחוזר בגרסאות שונות,
ונשאר בזיכרון שנים אחרי.

ללכת לאירועים או להימנע?

הדילמה החברתית במסע הפוריות

נשים רבות שואלות את עצמן:
האם נכון ללכת לאירועים חברתיים בזמן טיפולי פוריות,
או שעדיף להימנע?

להגיע לברית, לחתונה, לארוחת חג או להגן על עצמי ולהישאר בבית?

חשוב לומר:
אין כאן תשובה אחת נכונה.

יש תקופות שבהן הבחירה ללכת מחזקת.
ויש תקופות שבהן הימנעות היא לא חולשה אלא שמירה.

והבחירה הזו יכולה להשתנות:
מאירוע לאירוע, ומשלב לשלב במסע הפוריות.

איך אפשר לעזור בהתמודדות החברתית

אני רוצה לעצור כאן לרגע, לא כדי לתת טיפים,
ולא כדי לומר מה “צריך” לעשות.

כי בהתמודדות החברתית במסע הפוריות
אין פתרון אחד שעובד לכולן,
ואין תגובה אחת שמתאימה לכל שלב.

מה שיש זו אפשרות להחזיק.

קודם כל את עצמך, ואחר כך גם את הבחירות שאת עושה בתוך חברה שלא תמיד יודעת

איך לשמור ולתת מקום ופרטיות למה שאת עוברת.

לפעמים ההקלה מתחילה רק מלהכיר בכך
שאפשר לדעת שאנשים התכוונו לטוב,
ובו בזמן להרגיש פגועה, חשופה או מוצפת.
שני הדברים יכולים להתקיים יחד, בלי שצריך לבטל אף אחד מהם.

הרבה נשים מגלות שהעומס לא מגיע רק מהאירוע עצמו,
אלא מהמאמץ הפנימי: להיות בסדר, לא לפגוע, לא לאכזב,
ובאותו זמן להחזיק כאב שקט בפנים.

שם, לפעמים, העבודה היא לא לשנות את הסביבה,
אלא לשים לב למה שקורה בפנים.

לשאול בעדינות:
מה הדבר שהכי קשה לי כאן?
מה אני מפחדת שיקרה?
ואיפה הגבול שלי עכשיו  לא באופן כללי, אלא בתקופה הזו.

יש מי שיבחרו להגיע לאירועים.
יש מי שיבחרו להתרחק.
יש מי שירצו לשתף.
ויש מי שיבחרו משפט אחד קצר, סגור,
ששומר עליהן בלי להסביר יותר מדי.

הבחירות האלה לא מעידות על כוח או חולשה.
הן ניסיון להגן על הלב. גם הימנעות, לפעמים, היא לא בריחה 
אלא הקשבה.
וגם נוכחות לא חייבת להיות מלאה:
אפשר להגיע לזמן קצר,
אפשר ללכת מוקדם,
ואפשר לבחור אירוע אחד כן ואחר לא.

מרחב טיפולי או מלווה מאפשר לעצור רגע,
לתת מילים למה שנשאר בפנים,
ולבחור לאט איך להמשיך מכאן,
באופן שמכבד גם את הרצון להיות חלק
וגם את הצורך לשמור על עצמך.

אודות הכותבת

לימור ברקו היא מטפלת רגשית בגישת CBT, יועצת זוגית ומטפלת באמצעות אמנויות (M.A).
מלווה נשים וזוגות במסע הפוריות, בהריון ובלידה,
ומכשירה מלוות פוריות במסגרת הכשרות מקצועיות.