היא נכנסה אליי כמה ימים אחרי ההחזרה.
לא נסערת. לא בוכה. אבל דרוכה, מאוד.
“אני לא מצליחה להיות נורמלית,” היא אמרה.
“אני קמה בבוקר עם תקווה, ואז אני נבהלת ממנה.
בערב אני כבר משוכנעת שזה לא.
ואז אני כועסת על עצמי שבכלל הרשיתי לעצמי לחשוב שכן.”
היא סיפרה על סימנים קטנים.
על גוף שמרגיש “אחר”. על בדיקות חוזרות של תחושות, על חיפוש בגוגל בשעות לא שעות.
ועל התחושה הזאת שהעולם ממשיך כרגיל,
ורק היא תקועה בתוך שבועיים שאין להם צורה ואין להם סוף.
ואז היא אמרה משפט שאני שומעת הרבה בקליניקה:
“אם אני אתן לעצמי תקווה אני אתרסק.
אז עדיף שאני לא אתרגש. עדיף שאני אשמור על עצמי.”
זו לא הייתה מחשבה של חולשה.
זו הייתה מחשבה שהגנה עליה.
למה ההמתנה לבטא כל כך קשה רגשית?
שבועיים של המתנה לבטא הם לא רק פחד מהתוצאה.
הם התמודדות עם מצב מאוד מורכב: מצב שבו אין לך מה לעשות, ואין לך על מה להישען.
הגוף כבר עבר דרך ארוכה טיפולים, בדיקות, החזרה.
אבל עכשיו אין פעולה, אין מידע ואין נקודת אחיזה. והנפש, באופן טבעי, מנסה לייצר שליטה.
להבין סימנים, לפרש תחושות, לחזות תוצאה וכך נוצרת תבנית מסוימת:
מחשבה → דריכות → בדיקה → פרשנות → עוד דריכות.
זה לא קורה כי משהו “לא בסדר” בך. זה קורה כי את נמצאת בתוך אי ודאות.
מה באמת קורה בראש בשבועיים האלה?
בהמתנה לבטא, המוח עובד שעות נוספות, הוא מנסה להגן מפני כאב עתידי.
ואז עולות מחשבות כמו:
אם אני לא אצפה -זה יכאב פחות.
אם אני לא אתרגש -אני אשמור על עצמי.
אם אני כבר עכשיו אתכונן לגרוע -אולי זה יגן עליי.
אלה ניסיונות להחזיק אבל לפעמים הם גם מכווצים את הלב.
בגישה קוגניטיבית־התנהגותית אנחנו לא מנסות להעלים מחשבות,
ובטח לא “לחשוב חיובי”. אנחנו מתחילות מהבחנה ומהפרדה שבין עובדה אמיתית ובין הפרשנות שלנו את המצב.
עובדה: אני מרגישה כאב בבטן.
פרשנות: זה אומר שזה לא נקלט / זה אומר שזה כן נקלט.
עובדה: אין עדיין תשובה.
פרשנות: אני כבר יודעת מה תהיה התוצאה.
ההפרדה הזו לא פותרת הכול, אבל היא יוצרת מרווח נשימה.
אנחנו גם מזהות את המחשבה המגינה:
זו שאומרת “אני רק מנסה לשמור עלייך”.
ובודקות אם יש דרך אחרת להגן בלי לנתק את הלב.
דברים קטנים שיכולים לעזור בשבועיים של ההמתנה לבטא
כל אחת עוברת את השבועיים האלה אחרת וכל דרך שאת מוצאת ושתומכת בך, זה נהדר.
אני כן רוצה להציע עוגנים קטנים שאולי יוכלו לעזור לך במהלך הימים האלה כאשר עולה מחשבה או תחושת לחץ וקושי
לפעמים הדבר הראשון שעוזר הוא לעצור רגע ולהבדיל בין מה שאני באמת יודעת עכשיו לבין מה שהראש מנסה להשלים לבד.
תחושה בגוף היא אמיתית,המשמעות שאני נותנת לה עוד לא בהכרח.בהמתנה הזו המחשבות כמעט לא מפסיקות. זה לא סימן שמשהו לא בסדר בי, אלא עדות לכמה הדבר הזה חשוב לי.
במקום להילחם בהן, אפשר לבחור מראש פעולה אחת קבועה שמחזירה רגע לקרקע (מקלחת חמה, טיול קצר בחוץ, תרגול נשימות או כל דבר אחר שעושה טוב)זמן דאגה מוגבל- יש מי שמגלה שעוזר לתת לדאגה זמן מוגבל.
כמה דקות ביום שבהן מותר לחשוב, לבדוק, לפחד ואז להזכיר לעצמי: עכשיו אני לא פותרת. עכשיו אני מחכה.בימים האלה לעיתים הקול הפנימי לעיתים נהיה נוקשה ושיפוט כלפי עצמנו
ברגע כזה אפשר לשאול את עצמי: אם מישהי שאני אוהבת הייתה במצב הזה, איך הייתי מדברת אליה עכשיו?עוגן יומי קטן, שלא קשור לפוריות, יכול לעשות הבדל גדול.
קפה קבוע, שיחה קצרה, פרק בסדרה או הליכה לא כהסחת דעת, אלא כתזכורת לכך שיש חיים גם בתוך ההמתנה.גם לכמות המידע שנכנסת יש השפעה.
עוד חיפוש ועוד סימן לא תמיד נותנים שקט. לפעמים הבחירה לעצור היא דרך לשמור על עצמי.חשוב לזכור: המחשבות שעולות עכשיו לא אומרות שום דבר על התוצאה.
הן רק מספרות עד כמה זה משמעותי עבורי. מחשבה היא מחשבה, לא נבואה.ואחרון שהוא אולי ראשון- אין דרך “נכונה” להמתין לבטא,
צריך רק לעבור עם כל מה שיש, ובמידת האפשר לא לבד.
מילה לסיום
השבועיים האלה מבקשים הרבה מהגוף ומהלב
אני מאחלת לך הצלחה גדולה בתקופה הזו
ושתוכלי לעבור את ההמתנה הזו עם הקשבה לעצמך,
עם בחירות קטנות שמיטיבות איתך,
ועם תקווה שמותר לה להיות גם כשעוד אין תשובה.
המון בהצלחה ובשורות טובות
לימור ברקו היא מטפלת רגשית בגישת CBT, יועצת זוגית ומטפלת באמנויות (M.A), מלווה נשים וזוגות במסע הפוריות, בהיריון, בלידה ובהורות.
מרצה ומנחה בקורסים מקצועיים של מלוות פוריות.
תאריך פרסום: 25 בינואר 2026




