עייפות מהטיפולים והפחד לעצור לרגע

מקרה מהקליניקה על עייפות, החמצה והמחיר הרגשי שמביאים איתם הליכי הפוריות.

היא ישבה מולי באחד המפגשים ואמרה:
“אני כל הזמן עייפה, אבל זה לא רק העייפות.
זו הדילמה.
אם ארשה לעצמי לנוח-אני חוששת לפספס הזדמנות.
ואם אמשיך עוד סבב בלי לעצור – אני מרגישה שאני עלולה לשלם מחיר נפשי.”

מבחוץ, החיים שלה נראו מתפקדים.
עבודה, זוגיות, שגרה.
הטיפולים כבר מזמן לא היו אירוע חריג הם היו חלק מהחיים
אבל מבפנים, היא חיה בדריכות מתמשכת.
לא רק בזמן הטיפולים עצמם,
אלא גם בין הסבבים.

“גם כשיש הפסקה,” היא אמרה,
“אני לא באמת נחה.
תמיד יש משהו שקשור לטיפולים : בדיקות, תוספים, תזונה, תכנונים.
אני לא מרשה לעצמי פשוט להיות.”

לעשות הפסקה או להמשיך?

הרבה נשים במסע הפוריות חיות בתחושה
שכל חודש הוא גורלי.
שכל החלטה על האטה עלולה להיות טעות,
ושעצירה אפילו זמנית, עלולה לעלות במחיר כבד.
כך נוצר מצב שבו גם כשהגוף עייף,
וגם כשהנפש מבקשת אוויר
אין באמת רשות לעצור.לא עצירה של ויתור על התהליך
אלא עצירה של נשימה, של חיזוק הכוחות הרגשיים.

העייפות שלא תמיד יודעים לקרוא לה בשם

בקליניקה, הקושי הזה, העייפות הזו מהמסע
הרבה פעמים נשמעת כך:

• “אני כל הזמן במתח”

• “אני לא מצליחה להירגע גם כשאין טיפול עכשיו”

• “אני לא זוכרת מתי באמת נחתי”

• “אם אשחרר רגע, משהו יתפספס”

זו עייפות שנוצרת לא רק מהטיפולים עצמם, אלא מהעובדה שאין מרווחים.אין הפסקות, אין זמן שהוא באמת לא טיפולים. אין מקום בטוח שבו מותר להניח רגע את המסע בצד.

והנפש, כמו הגוף, זקוקה גם למאמץ 
וגם להפוגה.

איך CBT מתבונן בדילמה הזו?

בגישת CBT אנחנו לא מתחילים מהשאלה
“להמשיך או לעצור”?

אנחנו מתחילים מהשאלה:
מה המחיר שאת משלמת עכשיו על הדרך שבה את ממשיכה?

במקרה שתיארתי בתחילת המאמר,
עלה רצף מאוד ברור:

• המחשבה: אסור לעצור, אסור לפספס הזדמנות

• הרגש: פחד, דריכות, אשמה על רצון לנוח

• התגובה הגופנית: מתח מתמשך, תשישות, קושי להירגע

• ההתנהגות: עשייה תמידית סביב טיפולים, גם בין הסבבים

המחשבה “אסור לעצור” היא מחשבה מובנת.
אבל כשהיא מנהלת את הקצב לאורך זמן,
המחיר הנפשי הולך ומצטבר.

CBT לא מבטל את הפחד מהחמצה,
אלא עוזר לבחון האם המשך הסבבים ללא הפסקות, ללא מנוחה
באמת מגן או שהוא גובה מחיר שקט אך כבד.

לא למהר לבחור- אלא לשנות את היחס לעצמך

באחת הפגישות, אותה אישה אמרה:
“אני עדיין לא יודעת מה אעשה בהמשך,
אבל אני מבינה שאם אמשיך ככה- אני מאבדת את עצמי.”

זה רגע חשוב.
לא כי התקבלה החלטה,
אלא כי השתנתה נקודת המבט. לפעמים העבודה הטיפולית אינה על בחירה מידיית
אלא על יצירת מרחב שבו אפשר להיות גם מחויבת למסע
וגם קשובה לעצמך. כשהמאבק הפנימי נרגע מעט,
מתפנה מקום לחשוב, ולא רק להחזיק.

טיפ קטן שאולי יכול לעזור גם לך

אם את מרגישה שאת לא מרשה לעצמך לנוח
כי “אי אפשר לעצור עכשיו”,
נסי ניסוי קטן, מוגבל בזמן: בחרי פרק זמן ברור
(שעה, ערב אחד, חצי יום)
והחליטי במודע:  בזמן הזה לא עושים שום דבר שקשור לטיפולים.

לא בדיקות. לא תכנונים. לא איסוף מידע על בדיקה או על רופא כזה או אחר.

אחרי כן שאלי את עצמך:
מה קרה בי כשנתתי לעצמי את ההפסקה הזו?

לא אם זה היה “מותר”.
לא אם זה “נכון”.
רק מה קרה.

לעיתים, גם הפסקה קטנה, מנוחה לרגע.
משנה משהו עמוק.

לסיום

הקושי במסע הפוריות הוא לא רק העייפות.
הוא הפחד לעצור, והתחושה שכל רגע חייב להיות מנוצל.

אבל המשך בלי מנוחה לעצמך, בלי לזמן למלא את המאגרים הנפשיים שלך
גובה מחיר נפשי אמיתי.

טיפול רגשי בגישת CBT יכול להיות מקום שבו לא צריך לבחור מיד,
לא צריך להיות דרוכה כל הזמן, ומותר לבדוק איך להמשיך
על מנת לעבור את הדרך הזו קצת יותר בטוב.

אודות הכותבת

לימור ברקו היא מטפלת רגשית בגישת CBT, יועצת זוגית ומטפלת באמצעות אמנויות (M.A). מלווה נשים וזוגות במסע הפוריות, בהיריון, בעיבוד לידה ובהורות, תוך שילוב עבודה קוגניטיבית־רגשית, חיבור לגוף ותהליכים מותאמים אישית.

תאריך פרסום: 11 בינואר 2026